שיקום של חסר שיניים מרובות באמצעות שתלים הפך במרוצת העשורים האחרונים לטיפול פופולרי, בעל תוצאות צפויות ואחוזי הצלחה גבוהים. השיקום על גבי שתלים מתבצע על-ידי כתרים, גשרים ותותבות-על, בדומה לשיניים רגילות – אך האם גם בשתלים כדאי לחבר כתרים סמוכים לשיקום רב-יחידתי?
חיבור שיניים סמוכות זו לזו באמצעות ספלינט הנו טיפול מקובל זה עשורים לצורך בקרת הכוחות הסגריים הפועלים על השיניים. מלבד הרציונל הברור מאליו של שיקום חסר שיניים באמצעות פונטיקים, אחת ההתוויות המרכזיות לקיבוע היא טיפול בטראומה סגרית משנית בשיניים שסבלו מאובדן תאחיזה פריודונטלי, על ידי יצירת יחידה רב-שורשית בעלת ניידות מופחתת. עם זאת, קיימת ספרות מדעית מעטה בנושא, ומחקרים מעטים עוד יותר ניסו לבדוק מהו הדין לגבי שתלים הנעדרים מנגנון של בלימת זעזועים, ולפיכך אינם אמורים להדגים אפילו ניידות פיזיולוגית?
אמנם, בהיעדר ניידות פיזיולוגית שתל אינו יכול לבלום זעזועים הנגרמים מכוחות סגריים לא תקינים. לפיכך, עשויים כוחות אלה לגרום לשבר בחלקים השיקומיים שעל-גבי השתל, ולאחר מכן יתרכזו ברכס העצם החובקת את השתל ויובילו בסופו של דבר למיקרו-שברים בעצם ולכשל מכאני של השתל. לכן, הרציונל המקורי של קיבוע שתלים זה לזה באמצעות כתרים מחוברים נבע מן הרצון לפזר בצורה מיטבית את הכוחות הסגריים בין השתלים, להגדיל את שטח הפנים בין היחידה השיקומית לבין העצם ולהקטין את העברת העומס הסגרי אל העצם. בנוסף, ישנו רציונל משני הנכון בעיקר עבור שיקומים מודבקים על-גבי שתלים – קיבוע מספר כתרים זה לזה עשוי להגביר את הרטנציה של השיקום.
במחקר מעבדתי שבוצע ב-2010 בבית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטת תל-אביב, בדקו ניסן ועמ’ את המתח המופעל על-ידי העמסת כוחות סגריים על גבי שלושה שתלים ששוקמו בכתרים בודדים ומחוברים, במודל המדמה עצם אנושית. באופן מפתיע, מתח רב משמעותית הודגם בשתלים ששוקמו על-ידי כתרים מחוברים, ובמחקר זה הופעלו אך ורק כוחות אקסיאליים – בניגוד למציאות הקלינית, בה פועלים על השתלים והכתרים כוחות רב-כיווניים. מסקנת החוקרים הייתה שבעוד שהקיבוע מאפשר פיזור כוחות קטן יותר באזור קוי הסיום של הכתרים, הוא דווקא מגדיל משמעותית את הכוחות המתפזרים מן השתלים אל העצם הסובבת אותם.
מחקר דומה שערכו לאחרונה Hasan et al באוניברסיטת בון דווקא הראה תוצאות הפוכות בכל הנוגע לשיקומים מוברגים על-גבי שתלים. נראה כי דווקא במקרה זה, לקיבוע השפעה מיטיבה על פיזור העומסים, והעומס על השתל הבודד פוחת ביותר ממחצית, וביחוד כאשר הקיבוע מתבצע על-ידי שלד טיטניום או זירקוניה.
עם זאת, המחקרים לעיל בוצעו במעבדה, תחת כוחות מבוקרים שפעלו בכיוון אחד. המחקרים הקליניים בבני אדם שבדקו סוגיה זו מועטים במיוחד. דווקא במחקר פרוספקטיבי של Naert et al, בו נבדקו 1,956 שתלים, נראה כי לא היה הבדל משמעותי בין הישרדותם של שתלים ששוקמו על-ידי כתרים בודדים לבין אלה ששוקמו בכתרים מחוברים. גם למיקום השתל בלסת לא הייתה השפעה משמעותית. בהיעדר תשובה חד משמעית, יש צורך להמשיך ולחקור נושא זה, וביחוד לבצע מחקרים פרוספקטיביים נוספים על בני-אדם אשר יסייעו להגדיר התוויות מדויקות לשיקום באמצעות כתרים מחוברים על-גבי שתלים.
בינתיים, כבר ב-2005 פרסמו גרוסמן ועמ’ מאוניברסיטת לואיזיאנה התוויות בסיסיות אשר עשויות לסייע בקבלת ההחלטה על סוג השיקום הרצוי. לדברי הכותבים, יש לשקול קיבוע של שתלים קדמיים זה לזה במקרים בהם קיימת הדרכה קדמית תלולה, ובשיניים אחוריות ניתן לשקול קיבוע כאשר יש צורך ביציבות סגרית מוגברת על-מנת לאפשר העמסה של השתלים. עם זאת, במקרה של שתי שיניים אחוריות סמוכות, הכותבים אינם ממליצים לחבר את השתלים. לדבריהם, יעילות החיבור בפיזור הכוחות הסגריים עולה ככל שמספר השתלים והמרחק ביניהם לאורך הקשת מחוסרת השיניים גדלים.
(ד”ר ולדי דבוייריס, DMD, עבור העמותה הישראלית להשתלות דנטליות)
